הנה מתווה כללי להתנהגות הישראלית, מחבלי הסלמה ועד הסלמה מלאה, שיהיה לכם לפעמים הבאות: מתחילים בהשפלה, עוברים לעוד השפלה, מושכים עוד טיפה, מתדרכים עיתונאים שחמאס לא מעוניין בהסלמה, משתדלים להאמין בזה, הפלסטינים עפים על עצמם וחוגגים ניצחון, אנחנו מתקפלים עוד טיפונת ‑ אולי זה מה שיעזור, הפלסטינים עוברים את גבול הטעם הטוב, מתקפלים בעוד משהו, הפלסטינים עוברים את גבול הטעם הרע, ואז מתפוצצים.
איך אנחנו מגיעים, שוב, לנקודה הזאת? זה תלוי בדבר אחד: תזמון. במקום להבין שירושלים הפכה לסוגייה פוליטית רגישה בתוך הזירה הפלסטינית ולפרק מוקשים מראש, אצלנו נוהגים לחכות שהם יבשילו לכדי פיצוץ, תוך שאנחנו משלמים את כל המחירים האפשריים. כך עם המחסומים בשער שכם, כך עם עליית יהודים להר הבית אתמול (יום ב') בבוקר, וכך עם ריקוד הדגלים.
בכל המקרים האלה היו שתי אופציות חכמות: אחת, להבין שמדובר באירוע נפיץ ולבטל אותו מראש כדי לחסוך הסלמה, והשנייה, להבין שמדובר באירוע נפיץ, אבל לא להסכים לבטל אותו כי הוא חשוב, ולעמוד איתן. צומוד, כמו שהפלסטינים אומרים. רק שאצלנו אוהבים, תמיד, את האופציה השלישית: להבין שמדובר באירוע נפיץ, לא לבטל אותו מראש, להילחץ ברגע האחרון, לבטל אותו שנייה לפני, ולקבל את האלימות בכל זאת.
שווה לשים לעלייה בתעוזה של הצעירים הפלסטינים, בחוסר הפחד וברצון להראות עליונות על הצד הישראלי. בירושלים זה מתבטא בקריאת תיגר על שוטרים ובאלימות משולחת רסן נגד אזרחים, באמצע היום
עד כאן באשר ליהודים. בצד הערבי ראינו אתמול את מופע הבכורה של ציר עזה-ירושלים. חמאס, שבשלוש השנים האחרונות ההסלמות שיזם היו קשורות בעיקר לדולרים מקטאר, הצליחו למתג את עצמו מחדש כמגן ירושלים. זו הפעם הראשונה מזה זמן שהם משתמשים בנשק למטרה דתית ולאומית נעלה, שהיא בליבת הסכסוך - אל-אקצה. מוחמד דף, הרמטכ"ל של חמאס, נתן, כזכור, את מילתו לירושלמים - אנחנו מאחוריכם. הוא לא רק הבטיח וקיים, אלא גם מעורב מאוד בניהול האירוע, מאחורי הקלעים, למרות מוגבלותו הפיזית. השאלה היא כמה זמן יחיא סינוואר ישלים עם העובדה שבחצרות ירושלים קוראים בשמו של מוחמד דף, ולא בשמו.
שמרית מאירטלי שניאש בישראל, אש בעזה, אבל הגדה המערבית, בינתיים, שקטה יחסית. לאבו מאזן קל לשסות את ישראל וחמאס אחד בשני, אבל הוא משתדל מאוד, באמצעות תיאום ביטחוני, להרחיק את האירוע ממנו. זה ש"אל-אקצה בסכנה", כמו שטוענים הפלסטינים, לא מחייב שגם המוקטעה תהיה בסכנה.
נקודה נוספת ששווה לשים אליה לב היא העלייה בתעוזה של הצעירים הפלסטינים, בחוסר הפחד וברצון להראות עליונות על הצד הישראלי. בירושלים זה מתבטא בקריאת תיגר על שוטרים ובאלימות משולחת רסן נגד אזרחים, באמצע היום. גרסת הארגונים בעזה היא באמצעות הספירה לאחור עד לירי טילים, כמו שראינו אתמול ב-18:00 וב-21:00. המטרה היא להראות שליטה.
לא נעשה להם פה פסיכואנליזה. יש שיאמרו שזה יושב על תחושות עמוקות של השפלה ותסכול, אבל זה לא הסבר מספיק. משהו בהרתעה הישראלית נשחק מאוד.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
